בשבוע הבא מתחיל הגראנד סלאם האחרון של 2018 – אליפות ארה"ב הפתוחה.
שני הגראנד סלאמים האחרונים היו בסימן קאמבקים.
נובאק דיוקוביץ' זכה בטורניר ווימבלדון בפעם הרביעית וזכייה 13 בטורנירי גראנד סלאם. רפאל נדאל זכה באליפות צרפת הפתוחה (רולאן גארוס) בפעם ה – 11!
שני הפנומנים הללו הם דוגמאות נהדרות לחזרה מוצלחת מפציעות; דיוקוביץ',שסבל מפציעה כרונית במרפק, נעדר שבועות רבים מהמגרשים והתדרדר אל מחוץ ל 20 הראשונים בדירוג העולמי. בסופו של דבר נאלץ לעבור ניתוח בפברואר האחרון ובימים אלה ממשיך עם קאמבק ענק ומרשים.
נאדל, שפרש בתחילת השנה מטורניר הגראנד סלאם באוסטרליה בשלב רבע בגמר בשל פציעה בירך, נאלץ לוותר על כל עונת המגרשים הקשים של תחילת השנה (יותר מחודשיים) וחזר בגדול לעונת החימר. נדאל, שנאלץ להתמודד עם פציעות רבות במהלך הקריירה, דיבר לא פעם על החשש כי לא יחזור לכושר ולהישגים אליהם הגיע בעבר. גם דיוקוביץ בראיון אחרי גמר ווימבלדון, התוודה כי היו לו הרבה רגעים של ספק, ולא ידע אם יוכל לחזור ולהתחרות ברמה הזאת.

 

כשחקן טניס מקצועי לשעבר ופיזיותרפיסט בהווה, אחד הדברים שאותי הכי מרשימים הם היכולת של ספורטאי עלית לחזור מפציעות ולעשות קאמבק אחר קאמבק. בכתבה הבאה אתייחס למרכיב המנטלי של חזרה מפציעות של הספורטאי התחרותי.

אין ספורטאי תחרותי שלא נאלץ להתמודד עם פציעה כלשהי במהלך הקריירה.
בשנים האחרונות לא מעט שחקנים נאלצים להיעדר מהמגרשים בשל פציעות. דוגמא טובה לכך – באליפות ארה״ב הפתוחה ב2017 נעדרו 5 מתוך 11 השחקנים הבכירים בעולם בשל פציעות.

פציעות נתפסות כאירוע משמעותי ביותר ושלילי בקריירה. הן מלוות בתגובות רגשיות חזקות, בתחושת שליטה נמוכה, אובדן ביטחון עצמי, תחושת חוסר אונים, ולעיתים אף תחושת בידוד וקושי בהגדרה עצמית.
מחקרים מראים שספורטאים שנפצעים חווים יותר דיכאון וחרדה וירידה בדימוי העצמי לעומת ספורטאים שלא נפצעו. כתוצאה מהפציעה יש תחושת בגידה ואובדן האמון בגוף. הספורטאי מרגיש תחושה של חוסר ודאות לגבי עתידו המקצועי. האם אצליח לצאת מהפציעה? כמה זמן עד שאחזור להתחרות? האם אצליח לחזור ליכולת טרום הפציעה? האם הגוף שלי יצליח לעמוד בפציעה נוספת? אלה הן חלק מהשאלות שהספורטאי שואל את עצמו במהלך השיקום.

הגורמים לפציעות ספורט הם בעיקר פיזיים; דרישות המשחק הן גבוהות ביותר – השחקנים המקצוענים נדרשים למאמץ עילאי של כושר הכולל האצות, בלימות, שינויי כיוון וכמובן חבטות בעוצמות אדירות. כל אלו שמים עומס עצום על מערכת השלד-שריר של הגוף המובילים לפציעות.

אך בנוסף לפן הפיזי, קיימים גם גורמים מנטליים ואישיותיים המשפיעים רבות על הפציעה ועל תהליך השיקום. בעשורים האחרונים, הושקעו משאבים בתחום המחקר בתחום זה משתי סיבות עיקריות:
1. זיהוי כי מוכנות פיזית ומוכנות מנטלית לא תמיד חופפות זו לזו.
2. יש יותר מקרים של פציעות קשות בספורטאי עלית.

מחקרים רבים מתייחסים להיבט הפסיכולוגי בשיקום אצל ספורטאים, כל שכן אחרי פציעות קשות שמאלצות את הספורטאי להיעדר זמן רב מתחרויות. תחום שמהווה עניין רב אצל החוקרים הינו המרכיב הפסיכו סוציאלי של חזרה מפציעה אחרי קרע ברצועה הצולבת הקדמית (ACL). פציעה זו נחשבת לפציעה קשה לשיקום, ברמה הפיזית אך לא פחות ברמה הפסיכולוגית.

מחקר שבדק את ההשפעה של המוכנות הפסיכולוגית של ספורטאים מענפי ספורט שונים אחרי שיקום ACL, מצא ש 40% חזרו לאותה רמת פעילות טרום הפציעה. שלוש הסיבות השכיחות ביותר לאי חזרה לפילות טרום הפציעה היו העדר אמון בברך, (28%), פחד מפציעה חוזרת (24%), ותפקוד ברך לא משביע רצון (22%). מסקנות המחקר הראו כי למוכנות פסיכולוגית אחרי שיקום ACL יש את ההשפעה הגדולה ביותר לחזרה לפעילות ספורטיבית כמו טרום הפציעה. התערבות פסיכולוגית יכולה לשפר את שיעור אחוז הספורטאים החוזרים לפעילות כמו טרום הפציעה.

מחקר נוסף שנעשה בספורטאים מענפי ספורט שונים לאחר קרע ברצועה הצולבת הקדמית, בדק את החשש מפציעה חוזרת אחרי חזרה לפעילות.
המחקר מצא שהספורטאים שעברו את הניתוח כעבור שלושה חודשים ויותר לאחר הפציעה חששו באופן משמעותי מפציעה חוזרת מאלו שביצעו את הניתוח סמוך לזמן הפציעה.
בנוסף, הנשים חששו יותר באופן משמעותי לפציעה חוזרת מהגורמים הסביבתיים (פעילות על משטח קשיח/רטוב וכו') לעומת הגברים.
במחקר נוסף שנערך בספורטאים לאחר ניתוח לתיקון מניסקוס בברך, חולקו הספורטאים באופן רנדומלי לשתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה טיפול פיזיותרפיה ותוכנית התערבות עם פסיכולוג, והקבוצה השנייה כללה פיזיותרפיה בלבד.
המחקר מצא כי הספורטאים שביצעו פיזיותרפיה יחד עם תוכנית התערבות עם פסיכולוג, סבלו מפחות כאבים ועייפות בתהליך השיקום לעומת הספורטאים שעברו פיזיותרפיה בלבד.
בנוסף, אותם ספורטאים חזרו מהר יותר לתפקוד מלא לעומת הקבוצה שעשתה פיזיותרפיה בלבד.

מחקרים אלו מדגישים שההיבט הפסיכולוגי בתהליך השיקומי מושפע מגורמים רבים כמו: מין הספורטאי, סוג הספורט, מועד הניתוח, גורמים סביבתיים, ובעיקר מרכיבים אישיותיים.

מחקרים רבים מראים שאחרי חזרה מפציעה יש עלייה משמעותית במתח הנפשי (Stress) של הספורטאי, שנובע בעיקר מהחשש לפציעה חוזרת. כיום יש מודעות גבוהה לכך שמתח-נפשי (Stress) הוא גורם משמעותי לפציעות; אחד מהסימפטומים השכיחים ביותר של מתח נפשי זה עלייה במתח השרירי, שגורם להפרעה של התפקוד המוטורי. כתוצאה מכך הספורטאי חש עייפות, נוקשות, סרבול וירידה בקואורדינציה שמעלים את הסיכון לפציעות. בנוסף, מתח נפשי גורם לפגיעה ביכולת הריכוז שלנו וכך יכול להוביל להחלטות לא נכונות ומכאן לפציעות. כלומר הגוף שלנו פגיע הרבה יותר אחרי חזרה מפציעה.

מתי הספורטאי יכול להיות בטוח שהוא מוכן ברמה הפסיכולוגית לחזור להתחרות?

שאלה שקשה לנבא במדויק, לעומת הערכת המוכנות הפיזית שניתן להיעשות באמצעות בדיקות ומבחני כשירות. ההחלטה מתי לחזור ולהתחרות הינה קריטית בתהליך השיקום. ספורטאים רבים מקצרים את תהליך ההחלמה, ולמעשה מעלים את הסיכון לפציעה חוזרת. חלקם חוזרים להתחרות בשל החשש להמשך הקריירה וההפסד הכלכלי למרות שאינם מרגישים מוכנים.
חשוב להדגיש כי השלמת תהליך ההחלמה גם הוא קריטי לתהליך ההתגברות על הפציעה. הדבר יכול לגרום לנזק גופני ופסיכולוגי כאחד.

שלב החזרה מהפציעה, מלווה בקשיים רבים. הפציעה כאמור מורידה את הביטחון העצמי של הספורטאי וביטחון בגוף בפרט. פעמים רבות, החזרה לספורט נעשית תוך ניסיון להגן על האיבר שנפצע, מה שמביא הרבה פעמים ל"פיצויים" לא נכונים של הגוף שעלולים להביא לפציעות נוספות באזורים אחרים בגוף.

אחד הקריטריונים החשובים לחזרה של ספורטאי לספורט תחרותי היא מידת המוכנות והביטחון שלו. כלומר מתן אישור של הצוות הרפואי לחזור להתחרות אינו מספיק!
המוכנות לחזרה לספורט צריכה כאמור להיות שילוב של מוכנות פיזית ומוכנות מנטלית של הספורטאי.
יש חשיבות מכרעת שהספורטאי יקשיב לקול הפנימי שלו, "יקשיב לגוף".

ההמלצות לשיקום מוצלח בספורטאים לאחר פציעה:

חשיבה חיובית/ דיבור חיובי:
*מוטיבציה להתגבר על הפציעה (לעיתים יש לווסת מוטיבציית יתר).
*אמונה עצמית ביכולת להתגבר על הפציעה.
*הצבת יעדים מדויקים בתהליך השיקום (עד כמה שניתן).
*ליצור סביבה נפשית תומכת ותקשורת בינאישית.
*להשלים שתהליך השיקום אינו לינארי ולעיתים יש נסיגה/עצירה בהתקדמות.
*שמירה על אורך חיים ספורטיביים (סדר יום, שינה, תזונה, קשר עם המאמן).
*שימוש בכלים מנטליים בעזרת פסיכולוג ספורט (כמו דיבור חיובי, טכניקות הרפייה ועוד).

דברים שעלולים לפגוע בשיקום:
*מוטיבציית יתר.
*חוסר השלמה עם הפציעה.
*פחד/חרדת יתר.
*רף ציפיות לא הגיוני לחזרה (מהירות החלמה וחזרה לכושר טרום הפציעה).
*לחץ מצד הסביבה (מאמן/מועדון/הורים/ספונסרים).
*דימוי עצמי נמוך (אם אני לא ספורטאי אני לא שווה כלום).
*אורך חיים לא ספורטיבי.

 

 

 

לסיכום:
פציעה כואבת תרתי משמע, וספורטאים נאלצים להתמודד עם לא מעט כאלה במהלך הקריירה. הפציעה היא פיזית, אבל כמעט תמיד יש לה רבדים כואבים הנוגעים לנפש. אחוז לא מבוטל מהספורטאים לא מצליחים לחזור לרמת פעילות וביצוע טרם הפציעה. פחד מפציעה חוזרת הוא מחסום משמעותי שהספורטאי צריך להתמודד איתו כאשר הוא שב להתחרות. יש לקחת בחשבון שזה תהליך טבעי שהספורטאי צריך לעבור, אך חשוב לזהות אם נמשך זמן רב מידי. מכאן, שמקביל לשיקום הפיזי, יש לשקול בחיוב לשלב עבודה מנטלית על-מנת לעזור לספורטאי לחזור בטוח וחזק יותר לעולם הספורט התחרותי.

איל ארליך, פיזיו אנד מור.